<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פט"ו</h1>
<h2>דף כז.</h2>
אחר שנתגלגל לנו זכרון מצה נביא דין חלתה בפסח. הלש עיסה בפסח ביום טוב ראשון או אחרון יפריש ממנה עוגה קטנה ולא יקרא לה שם חלה עדיין, שהרי אינו יכול לשורפה כדין חלת האור, דתרומה טמאה גמרינן מקדשים ואין שורפין קדשים ביום טוב, שנאמר (שמות י"ב י'), והנותר ממנו עד בקר, תן לו בקר שני לשריפתו. גם אינו יכול לאפותה, כיון שאסורה לאכול שהרי תרומה טמאה היא והויא לה אפיה שלא לצורך, ולהטיל לה צונן כבן בתירא לכתחילה לא, ואלו היה יום טוב אחר היה יכול לשהותה עד החול שאין בו איסור חמץ, ומשום הכי לא יקרא לה שם עד שתאפה כרבי אליעזר, ולאחר אפייתם יתן הכל לסל ויקיף ויגיע העוגה ההיא למצות ואז יקרא לה שם חלה, ויברך עליה תחלה להפריש חלה ויניחנה עד החול וישרפנה. ובי"ט אחר משקרא עליה שם חלה אסור לטלטלה, דהא טמאה היא ואינה ראויה לאכילה, ואמרינן פרק אין צדין דגים (ביצה כ"ז ב'), מעשה ושאלו את רבי טרפון עליה ועל החלה שנטמאת ואמר לא יזיזנה ממקומה. ודוקא חלת ארץ ישראל שאינה ראויה לשום כהן, אבל חלת חוצה לארץ שראויה לכהן קטן או לגדול שטבל לקריו או בלא טבילה על ידי ביטול, ראויה לטלטל. ואפילו אם יהיה בעיר שאין שם כהן, כמו שמטלטלין את הלוף מפני שהוא מאכל עורבים, ואפילו אדם שאין לו עורבים. מכל מקום אם שמא אירע לו ביום טוב של פסח שקרא שם לחלה בעודה עיסה, דהשתא אינו יכול לשורפה ולא לאפותה, עביד לה כבן בתירא ויניחנה בכלי מלא מים ולא תחמיץ ובחול ישרפנה, אבל לא לכתחלה. והא דאמרינן מסכת ביצה פרק קמא (ח' ב'. ט' א'), אמר רבה שחט צפור מבעוד יום אין מכסין את דמו ביום טוב, גלגל עיסה מערב יום טוב מפריש חלתה ביום טוב. פסק הרי"ף ז"ל כאבוה דשמואל שכתב ז"ל, גלגל עיסה מערב יום טוב מפריש ממנה חלתה ביום טוב, אבוה דשמואל אמר אפילו גלגל מערב יום טוב אין מפריש ממנה חלתה ביום טוב, והלכתא כאבוה דשמואל דגרסינן פרק אין משילין (ביצה ל"ו ב'), ולא מגביהין תרומות ומעשרות ואפילו ליתנן לכהן בו ביום, והני מילי דטבלי מאתמול אבל פירי דטבלי האידנא, כגון עיסה לאפרושי מינה, מפרישין ויהבינן לכהן. והר"ז ז"ל חולק עליו ומוקים ההיא דמשילין פירות שהביא הרב בחלת ארץ ישראל דטבלה ואיכא משום מתקן, אבל חלת חוצה לארץ דקיימא לן כשמואל דאוכל והולך ואחר כך מפריש לא טבלא כלל ואין בה משום מתקן, ולזה כרבה מסתברא דבחלת חוצה לארץ קא מיירי, והראב"ד ז"ל כהרי"ף. כתב הרב בעל ההשלמה, דפלוגתיהו בין בחלת ארץ ישראל בין בחלת חוצה לארץ, וטעמא דרבה דכיון דלא גזרו על חלה, שהרי מותר לגלגלה ביום טוב, לא שנא גלגלה ביום טוב או מערב יום טוב שמפריש חלתה כיון שאין מותר לאכול ממנה בלא הפרשה, מה שאין כן בכיסוי שמותר לאכול בלא כיסוי, וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל.
כתב רב צמח בר מר פלטוי [בשם] גאוני פומבדיתא ז"ל בתשובה, כך ראינו, כי בודאי לא נהגו תרומה בזמן הזה, וליכא מצות הפרשת תרומה בחוצה לארץ, אלא רבנן ראשונים שאנו אומרים הלכה מפיהם היו מחמירין על עצמן בכל דבריהם. ושאני דין חלה שמפרישין מן העסה מדין תרומת דגן תירוש ויצהר משום דחלה מילתא דשכיחא, משום הכי גזרו בה רבנן בחוצה לארץ ונהגו הכל בה משום חלת ארץ ישראל שלא תשכח, ועיקר הא מילתא (בפסחים) [בבכורות כ"ז א'], אבל תרומה לא שכיחא כי היכי דנילפו מינה לתרומת ארץ ישראל, ומשום הכי לא גזרו בה רבנן. הילכך מאן דאכיל בטיבלא לא מזמנינן עליה, עד כאן.
ראיתי להביא מה שכתב הר"ם ז"ל הלכות בכורים (פ"ה ה"ח) ולהוסיף בו ביאור. שלשה דינין לחלה בשלש ארצות, כל הארץ שהחזיקו בה עולי בבל עד כזיב, מפריש בה חלה אחת כשעור והיא נאכלת לכהנים. ושאר ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ולא החזיקו בה עולי בבל, שהיא מכזיב ועד אמנה, מפרישין בה שתי חלות, האחת נשרפת והאחת נאכלת. ומפני מה מפרישין בה שתי חלות, מפני שהחלה הראשונה טמאה, שהרי לא נתקדשה אותה הארץ בימי עזרא, וקדושה ראשונה בטלה משגלו, הואיל והיא ארץ ישראל מפרישין בה חלה אחת ממ"ח ושורפין אותה. ומפרישין חלה שניה ונותנין אותה לכהן לאכלה, כדי שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת, שהרי נשרפה הראשונה אף על פי שלא נטמאת טומאה ידועה לכל, וזו השניה אין לה שעור, אלא כל שרוצה מפריש מפני שהוא מדבריהם. וכל הארץ שמאמנה ולחוץ, בין בסוריא בין בשאר ארצות, מפרישין שתי חלות, אחת לשריפה, כדי שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת, ואחת לאכילה כדי שלא תשכח תורת חלה מישראל, ואלו ואלו מדבריהם. בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת, מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל אחד ממ"ח, ושורפין אותה מפני שהיא טמאה ויש לה עיקר מן התורה. ומכזיב עד אמנה מפרישין שניה לכהן לאכילה, ואין לה שעור כשהיה הדבר מקודם. חלת חוצה לארץ, אף על פי שהיא טמאה, הואיל ועיקר חיובה מן דבריהם, אינה אסורה באכילה וכו', עד כאן.
ובאור זה שכבוש עזרא ובזמנו חלה אחת לבד והיא טהורה ונאכלת, וכבוש ראשון שתי חלות, הראשונה מחויב שמכל מקום ארץ ישראל היא, אבל מפני שאותו חלק מן הארץ טמא שורפין אותה, והרואה שריפתה יודע שהיא חלת ארץ ישראל, אבל אינו יודע שאותו חלק מן הארץ יהיה טמא, דקימא לן (מקואות פ"ח מ"א) ארץ ישראל טהורה ומקוותיה טהורין, ויאמר תרומה טהורה נשרפת, ואין שורפין הטהורה, לפיכך הוצרכו חז"ל להפריש שם חלה שניה וליתנה לכהן לאכילה, ועכשיו יאמר הרואה, לא הוציאו השניה והאכילוה לכהן אלא מפני שהראשונה לא היו יכולים להאכילה אליו, ואם כן היתה טמאה וכדין שרפוה, אם כן השניה תקנוה (משום חשש) [לגלות] שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת. ובחוצה לארץ מפרישין נמי שתים ושתיהם מדבריהם, האחת לאכילה כדי שלא תשכח בחוצה לארץ דין חלה המחויבת בארץ, ואחת לשריפה שהרואה יודע שאותה חלה שהוא מוציא לכהן היא חלה טמאה, שארץ העמים היא, ויאמר חלה טמאה נאכלת ואינה אלא לשריפה, ועכשיו שרואה שמפרישין השניה ושורפין אותה יאמר שהחלה הנאכלת אינה החלה החייבת, אם כן השניה אינה אלא לגלות שאין תרומה טמאה נאכלת, נמצא שבכבוש ראשון הנשרפת היא החייבת והנאכלת לגלות, ובחוצה לארץ ההפך.
ובזמן הזה אפילו אותה חלה של כבוש שני היא טמאה מפני טומאת מת, לפיכך מפרישין חלה אחת בכל תחומו שהיא עד כזיב ושורפין אותה, שהרי טמאה היא ויש לה עיקר מן התורה. ומעולם בזה החלק מארץ ישראל לא חייבו חכמים שתי חלות, שהרי חיוב החלה אינו אלא חלה אחת לבד, וזה בארץ ישראל, וכל מה שתקנו שתים בזולת זה החלק אינו אלא לשמירת זאת החלה. ומה שלא הצריכם ז"ל בזה החלק לחייבו שתי חלות, לפי שהכל יודעין שאנו טמאי מת, לא שהארץ היתה לה שום טומאה [שכבר טיהר אותה עזרא], ואם תחייב בה שתי חלות יאמרו שהענין הוא בזה החלק כמו שהוא בכבוש ראשון, ותהיה האחת נאכלת והשנית נשרפת, ואם כן תהיה הנשרפת שם כדין הנשרפת בכבוש ראשון, ואין הענין כן, שהנשרפת בכבוש ראשון הוא מפני שחשו משום טומאה לאותו חלק מארץ ישראל ואפילו היינו אנחנו טהורים, והנשרפת בכבוש שני הוא הפך זה, מפני טומאתנו לא מפני טומאתה. אם כן, החלות הטמאות, באיזה משני חלקי ארץ ישראל שיהיה, שורפין אותה אבל לא אוכלין, אבל בחוצה לה נאכלת הטמאה, ועכשיו בזמן הזה שאין לחוש מפני הרואין שיאמרו תרומה טהורה נשרפת, שהרי בכל שני חלקי הארץ החלה טמאה היא, אם מצדה אם מצדנו, בכבוש שני אין מפרישין אלא חלה אחת לבד ושורפין אותה והנאכלת בטלה, ובכבוש ראשון נשארו השתים וכמו שהתבאר. נמצא שכבוש ראשון חכמים ז"ל חשו עליו משום טומאה לא ששמוהו לעולם חוצה לארץ וזה מסייע אל מבוקשנו פרק עשירי. וענין הטומאה לחלק מן הארץ שהיה מכבוש ראשון הוא מטעם שלא נתקדשה בימי עזרא. ולזה הוא שכתב [הרמב"ם] ז"ל (בכורים פ"ה ה"ח), ז"ל מפני שהחלה הראשונה טמאה שהרי לא נתקדשה אותה הארץ בימי עזרא. והסיבה בטומאת זה החלק מן הארץ וטהרת החלק השני, לפי שכשגלו לבבל נטמאה כל ארץ ישראל שהיתה משכן הגוים ומדור הגוים טמא וכמו שזכרנו, לפיכך כשעלה עזרא מה שכבש חזר לטהרתו, ומה שלא כבש נשאר בטומאתו, אבל שם ועיקר ארץ ישראל לא נפל ממנה אף במה שלא כבש עזרא, ולזה אמרו שקדושה ראשונה בטלה ועמדה הטומאה במקומה. אם כן בזמן הזה אין חשש שיאמרו תרומה טהורה נשרפת, שהרי אפילו בכבוש שני העיסה שם היא טמאה מפני טומאת מת, ואם כן בכבוש ראשון כל שכן דאיכא תרתי לפיכך לא נשאר בכבוש ראשון חשש זה. ואחר שהענין הוא כן, מסתברא דמן הדין לא היה כבוש ראשון בזמן הזה חייב אלא חלה אחת ולשריפה, ושמא לא רצו להוציאו מחזקתו הראשונה שהרי בזמן עזרא גם כן היו שם שתי חלות.
במדרש חזית בפסוק אל תראוני (שה"ש ו' א'), אמר רבי יוחנן, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבון העולמים, על שלא שמרתי חלה אחת כתקנה בארץ ישראל, הרי אני משמרת שתי חלות בחוצה לארץ, סבורה אני לקבל שכר על שתיהן ואיני מקבלת שכר אלא על אחת. ועל שלא שמרתי יום טוב אחד כתקנו בארץ ישראל הריני משמר שני ימים טובים של גלויות בחוצה לארץ, סבורה אני לקבל שכר על שתיהן ואיני מקבלת שכר אלא על אחת, רבי יונתן הוה קרי עליהון (יחזקאל כ' כ"ה) וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים.
מאי דאמרינן (חלה פ"ד מ"ח) וטבול יום אוכלה לא משתעי אלא בחלת האור של חוצה לארץ, אף על גב דטבול יום אסור בתרומה, האי דמדרבנן היא לא החמירו בה, ואין הלכה כרבי יוסי. כתב הרב בעל הלכות גדולות שחלת כהן אכיל לה כהן אף על פי שטומאה יוצאה עליו מגופו, כלומר גדול ואפילו בעל קרי שלא טבל לקריו כלל. ויש מתירין אותה לנדות ולזבות. וכן כהן אוכלה עם אשתו נדה. וחלת האור אכיל לה כהן קטן שאין טומאה יוצאה עליו מגופו, או כהן והוא גדול שטבל לקריו. אבל לטומאת מת לא חיישינן כלל, דהכי אמרינן (בכורות כ"ז א'), ההיא אתתא דאתיא לקמיה דרב נחמן, אמרה ליה טמא מת מהו ליטבול ולאכול בתרומת חוצה לארץ, א"ל וכי הזאה יש לנו, ומה תועלת בטבילה. אלמא אפילו בלא טבילה מותר ובלבד שטבל לקריו. ואם שמא זה הכהן שהוא גדול רוצה לאכול חלת האור והוא בעל קרי שלא טבל כלל, יש לו תקנה שיבטלנה ברוב חולין והדר אכיל לה. ודוקא לכהן, אבל לזר אף על גב דבטלה ברוב חולין אסורה עליו. והאי דאמרינן פרק עד כמה (בכורות כ"ז א'), גבי תרומת חוצה לארץ, רבה מבטלה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו, רבה כהן הוה, וכדאמרינן פרק מצות חליצה (יבמות ק"ה א') רבה ואביי מדבית עלי קאתו. וכן הדין בחלת האור אבל אינה בטלה אלא באחד ומאה. והראב"ד ז"ל כתב בפרק אלו עוברין, הא דאמרינן פרק עד כמה (בכורות כ"ז א'), נדה קוצה לה חלה ואוכל לה כהן קטן, ואי ליכא כהן קטן שקיל לה בריש מסא ושדי לה בתנורא, ומדרבינא דהוא בתרא לא שרי למיתבא לגדול על ידי טבילה, ש"מ הא דאמרינן בסוף שמעתא בגדול טמא מת שטובל ואוכל בה, ואמרינן דלית הלכתא כותיה, לחומרא איתמר דלא סגי לה בטבילה לגדול, ולא משום טומאת המת והשרץ, אלא משום טומאת הקרי והזיבה שיוצאין ממנו, דלא סגי ליה לגדול בטבילה. ואפשר שגזרו עליו משום זיבה דלא סגי לה בטבילה ואפילו בהערב שמש, וכן עיקר, עד כאן. פירוש מסא, מרדה שרודה בה פת מן התנור, והכי איתא פרקי דחסידי (תענית כ"ה א'). כתב הרב בעל הלכות גדולות שמקומות מחוצה לארץ שמפרישין מעט מעיסה ושורפין אותה, ה"ה דמצו יהבי לכהן קטן או לגדול שטבל לקריו, או אם לא טבל ליבטלה ברוב חולין. ואם תאמר, אמאי לא תקנו בימיהם שתי תרומות נמי כי היכי דלא לישתכח תורת תרומה מישראל, וי"ל לפי שכל אדם מגלגל עסה ואיכא למיחש לתורת חלה, ואין כל אדם בעל שדה שימרח תבואתו. ובירושלמי מס' חלה (פ"ד ריש ה"ד) פריך, ומשני, אין אחר חלה כלום, אבל יש אחר תרומה מעשר. (סה"ת סי' פ' פ"א) וחלת כהן שהיא חלה שניה, אין העיסה טובלת בכך כמו בחלה ראשונה שהיא חלת האור, שהעיסה אסורה באכילה עד שיפרישנה, אם בתחלה אם בסוף, וכדאיתא פרק רבי ישמעאל דמנחות (ס"ז א'), תרומת נכרי בחוצה לארץ אינה מדמעת, משמע הא דישראל מדמעת ואוסרת העיסה, ואמרינן (בכורות כ"ז א'), תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש, ואמרינן נמי, תרומת חוצה לארץ אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות. ומיהו אם חלת לחם שעשאה לתת לכהן נתערבה עם לחמי בעל הבית צריך אחד ומאה כדי לבטל, ודוקא מין במינו, כלומר חיטי בחיטי, אבל שאינו מינו, כגון חיטי ושערי, בששים כשאר איסורין. והכי נפקא לן מההיא דמסכת ערלה פ"ב (מ"ו—ז'), ולא מצינו חלוק בין תרומת חוצה לארץ לתרומת הארץ לענין בטול באחד ומאה.
